לוי ואח' נ' רוטמן חברה לבניין בע"מ ואח'

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותם בגין נזקים שמקורם בליקויי בנייה כמו גם יורה לנתבעים או מי מהם לתקן את אותם ליקויים.

בכתב התביעה המקורי טענו התובעים כי הנתבעות 1-2 , אשר בנו את הבניין ברחוב אילונה פהר 11 בראשון לציון הידוע גם כגוש 6868 חלקה 14 (להלן: "הבניין"), ומכרו את דירה מס' 4 לתובעים (להלן: "הדירה"), כשלו בדרך התנהלותם שעה שהתגלו בדיעבד ליקויי רטיבות ונזילות בדירה, אשר מקורם בדירת הנתבע 3.

במסגרת כתב התביעה המקורי, עתרו התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעים, או מי מהם לתקן את הליקויים המצויים בדירתם (צו עשה) כמו גם יורה לנתבעים לשפותם בהיקף של 50,000 ₪ בגין נזקיהם.

בכתב ההגנה של הנתבעות 1-2 נטען כי הבנייה בוצעה כדבעי, וכי כל ליקויי, ככל שקיים, מקורו בתחזוקת דירה מס' 8 על ידי הנתבע 3. עוד נטען כי ממילא נתקלו הנתבעות 1-2 בסירוב לאפשר להן לבחון או לתקן ליקויים.

בכתב ההגנה של הנתבע 3 נטען כי כל ליקוי, ככל שקיים כזה, מקורו במעשה או מחדל של הנתבעות 1-2, וכי ניתנו על ידי הנתבע 3 מספר רב של הזדמנויות לנציגי הנתבעות 1-2 לתקן את הליקויים, אך לשווא.

ביום 2.6.10, מצאתי להורות על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס מר שנהב, אשר התבקש להתייחס לעצם קיומם של הליקויים, כמו גם מקורם.

ביום 14.12.10 הוגשה לעיוני חוות הדעת המקורית, ממנה עלה כי מקור הרטיבות בדירת התובעים, הוא אכן מדירת הנתבע 3, ועיקר האחריות לקיומם של הליקויים, הופנתה, על ידי המומחה מטעם בית המשפט, לפתחן של הנתבעות 1-2. (ביחס לחלק הוטלה אחריות בשיעור של 10% על הנתבע 3).

נוכח האמור בחוות הדעת, ולאור הסכמת הנתבעות 1-2 לביצוע התיקונים, נתנה ביום 7.4.11, החלטתי על פיה נתנה לנתבעים האפשרות לבצע את התיקונים בדירות התובעים והנתבע 3, וזאת תחת פיקוחו של המומחה מטעם בית המשפט.

המחסן

לאחר הגשת חוות הדעת, נטען על ידי התובעים כי המומחה מטעם בית המשפט לא התייחס לליקויים במחסן דירת התובעים, אלא שאז הובהר כי כתב התביעה לא כלל עתירה לסעד הנוגע למחסן, ועל כן, לא היה מקום להתייחסותו של המומחה מטעם בית המשפט לנושא זה.

כפועל יוצא, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים , מצאתי להתיר לתובעים לתקן את כתב התביעה, לצורך התייחסות מפורשת למחסן.

הנתבעות 1-2 טענו כי הליקויים הנטענים ביחס למחסן אינם באחריותן אלא שמדובר בתחזוקה לקויה של הגוף האחראי. עוד הוסיפו הנתבעות וטענו כי ממילא בוצעו על ידן תיקונים במקום, לפנים משורת הדין, עד כי לא נותר עוד כל ליקוי.

מלכתחילה היה ברור כי לנתבע 3, אין כל חלק ונחלה בשאלת הליקויים במחסן.

בהמשך וכפועל יוצא של האמור לעיל, נתבקש המומחה מטעם בית המשפט ביום 7.4.2011, להשלים את עריכת חוות דעתו, תוך התייחסות מפורשת למחסן השייך לתובעים.

מחוות הדעת הנוספת שהוגשה מיום 1.6.2011 עלה כי הגם שנמצאו סמני רטיבות בקירות וברצפה, התרשם המומחה כי הרטיבות נבעה מסתימה של בור הניקוז, כאשר האחריות לתחזוקתו מוטלת על וועד הבית ולא על הנתבעות 1-2.

בישיבת קדם המשפט שלאחר אותו מועד טענו התובעים כי ימים ספורים לאחר ביקורו של המומחה מטעם בית המשפט במקום, התברר כי ארעה הצפה נוספת (חדשה) באותו מחסן, וכי מקורה שונה מזה שאותו בחן המומחה מטעם בית המשפט, במסגרת ביקורו.

נוכח טיעוני התובעים נתנה לצדדים האפשרות לפנות למומחה מטעם בית המשפט בשאלות הבהרה, ובהמשך גם נתבקש ביקור נוסף (שלישי במספר) לצורך השלמת עריכת חוות הדעת, וזאת על בסיס הבהרת התובעים באשר למקור הנזק (לשיטתם).

ביום 29.5.12 הוגשה חוות הדעת המשלימה של המומחה מטעם בית המשפט, במסגרתה הובהר כי ככל שמקור הנזקים במחסן התובעים, בשוחת הניזוק, זו אינה באחריות הנתבעות.

ככל שמקור הנזקים במחסן התובעים בשוחת הביוב, הבהיר המומחה כי לטענת התובעים, הייתה חדירת חול לתוך השוחה בשל מרווחים בין החוליות, שלא היו אטומים, אלא שבעל מקצוע תיקן את הליקוי, וזה אינו קיים עוד.